Once again, I am drawn to Yerushalayim.

But this time, the method was different.  I started painting in a realisitic style and it lacked vibrancy and life, so it was left to the side for a while.

And then COVID hit. I was confused, frustrated and afraid and did what I do best in these situations: took out all my paint and brushes.
Without borders or restrictions, I painted and layered, expressed and spread.

And this is what you see.
Anticipation. Longing. Waiting.
Knowing, that the day will come.
Deep inside the heart of every Jew.

The day will come,
and from all stripes and colors, all types and all styles we will come together as one.

Amen

הסיפור שמאחורי הציור,

היה ברשותי קנווס גדול, והרגשתי שעלי לצייר בו ציור מיוחד.

התחלתי לצייר את חומות ירושלים שאני כל כך אוהבת,

ציירתי, משחתי מכחול, מרחתי צבע – ולא הייתי מרוצה.

הנחתי את הקנווס בצד, והוא עמד בשממונו יותר מחצי שנה.

בתקופת הקורונה לא התקיימו חוגי הציור שאני מקיימת בזמנים רגילים,

וגם אני בעצמי לא ציירתי לזמן רב, חשתי בדידות.

יום אחד החלטתי לקחת לעצמי פסק זמן של שקט. של יצירה. של ציור.

הכנתי על פלטה את הצבעים שבערו בי. שהפעימו בי רגשות חמים.

גוונים חומים, כתומים, צהובים. מצאתי את עצמי מורחת על הקנווס צבעים שמשתלבים זה בזה,

פשוט מריחות – ללא מעצורים, ובלי ביקורת. רק פניות לביטוי הנפש!

דמעות זלגו מעייניי. דמעות של תשוקה עצומה, של שאיפה לשוב ולהתאחד,

כמו צבעי הקשת המיוחדים שהשילוב ביניהם יוצר הרמוניה, שלמות, שמחה

הסטתי את הציור ועמדתי מולו. שביל נוצר בין מה שהיה נראה כמו הרים סביב החומות.

שביל שהזמין את כל עולי הרגל אלו שיגיעו לראות בירושלים הבנויה, לעלות אליה.

להגיע בשמחה, באחדות, בלב אחד לירושלים.

ציירתי אותם מתקבצים, מטפסים, מתחברים.

מטרה אחת מאחדת ומחברת את כל העולים לירושלים – קידוש שם שמים.

לא ציירתי בצורה מתוכננת. לא חשבתי שזה מה שיעמוד בראש החומות.

הציור הצטייר מתוך נשמתי. מהמקום הכי מחובר שלי לירושלים הבנויה.

עמוק בלב של כל יהודי ישנה תשוקה שכבר ‘יבוא היום’.

ונעלה כולנו להר ציון בקרוב ממש ,

אמן!